אסתר ראבּ

(1981-1894)

אסתר ראב היתה משוררת וסופרת ישראלית. היא נולדה בפתח תקוה וכונתה "המשוררת הצברית הראשונה." הוריה נמנו עם מייסדיי המושבה, ואביה, שעלה מהונגריה עם משפחתו ב-1876, היה דמות מיוחדת במינה. אסתר העריצה את אביה הערצה רבה: "אני בת אבי ולא בת אמי," העידה על עצמה. אך דווקא הוא, אדם ליברלי בדרך כלל, אסר עליה ללמוד בבית הספר המעורב לבנים ולבנות שנפתח במושבה בהיותה בת חמש-עשרה, והתנגדותו פגעה בה והשפיעה עליה, לדבריה, לאורך ימים.
אסתר ראב עצמה היתה דמות יוצאת דופן במושבה והתגאתה בעצמאותה: "אני שונאת את הָעֵדר," נהגה לומר. אישיותה המיוחדת משתקפת גם בשירתה הבולטת על רקע שירת זמנה בחופש הפשוט שבכתיבתה. רוב שיריה נכתבים כשטף אחד, ללא חלוקה לבתים, בשורות קצרות, ללא חריזה ומשקל. 
בניגוד לרוב היוצרים בני זמנה, שעזבו את מולדתם והיגרו לארץ חדשה, ראב הייתה ילידת הארץ והרגישה קשר עמוק לארץ ישראל, לריחותיה, לצבעיה ולנופיה. היא תפסה עצמה כ"דרדר השדה," מעין קוץ יפה ומתריס, ואכן קוצים ודרדרים למיניהם זוכים בשירתה למקום מיוחד.
יצירתה כונסה בשני ספרים: "כל השירים" ו"כל הפרוזה". אהוד בן עזר, אחיינה של המשוררת, תיעד את פרשת חייה בספר: "ימים של לענה ודבש - סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב".

סוג תצוגה
מיין לפי
מציג יצירות בעמוד